בוקר כזה

זה היה בוקר כזה, ידעתי את זה כשהוא המשיך לישון, במקום לפתוח את הבוקר בשש, לזנק מהמיטה מיד, ללתבוע את הסימילאק שלו, החיתול הנקי, הכרוניקה של הפעולות שצריך לבצע כדי להתחיל את היום וללכת כל אחד למעון היום שלו, אנחנו לעבודה, הוא לגן. אני הייתי בדיוק בקו הסיום של מחלה ארורה, השעתיים האלו שבהן המשיך לישון, מרוכז כל כך בחלומות ובהשתבללות תינוקית בתוך העניינים הפרטיים שלו, השקו אותי בתרופה שהייתי כה צריכה והיא לא נמכרת בסופרפארם, מנוחה. ובכל זאת, משהו לא הניח לי לישון, מודעות טורדנית לסיטואציה שבכל רגע הוא יכול להתעורר, ואני אדרש לציית לכרוניקה, להפוך פאזה בבת אחת לערנות מתפעלת, יעילה ואנרגטית, לצאת מתוך החדר האינטימי שלי, ולהיות לאזרחית למופת. אין מקום לשקוע, אין תירוצים לרחמים עצמיים. ואני כמובן הנחתי לעצמי. לפעמים אמהות עושות את זה, מניחות לעצמן, להמשיך, להמשיך לתוך אותו נמנום מודע, להתערסל בתוכו, עד ש….
תשע בבוקר, הוא קם, הוא נורא נורא רעב. אחת, שתיים, שלוש, החוצה מהשמיכה. לצאת, בקבוק, חיתול, ביגוד חם, משאף, שיניים, עיניים, יש לי עוד עשר דקות גג לצאת מהדלת הזו, והוא לוקח את בקבוק החלב ושופך על עצמו…. אחר כך הוא רוצה לשחק עם מטאטא. בסוף נפלטים החוצה, התסכול מנוול, אבל צריך להגיע ואחר כך לחשוב בעבודה, את חרא של אמא, אבל עוד תשתפרי. כשאני נמלטת מהגן, אחרי שאני מפקידה אותו אני רוצה את השאריות של החלל, על הדברים שלא נתתי הבוקר.
ואז אני מגיעה למשרד, ואחד מהם אומר, "לא מתלבשים ככה לעבודה, בחייך, את אמורה לדעת את זה".

(מוקדש לאי(מהות)