"מזמן לא עדכנת את הבלוג שלך", אמרה לי קולגה לעבודה. זה היה רגע בו הרגשתי שהעולם החיצוני, עולם העבודה והתחפושת המקצועית שלי נושרים ממני, והיא בבת אחת מכניסה אותי לחדר האינטימי שלי, בתוך הבית, וכל מה שהתכוון בשעתו אספ אמדורסקי. אבל החדירה הזו הייתה ידידותית. במשפט אחד הפכה הקולגה לעבודה למי שחולקים איתה שיחת נפש מתמשכת, שיש בה אינפורמציה כל כך שונה מזו שנמסרת עלי כנערת קריירה עמלנית.
איפה הייתי ומה עשיתי.
זה פשוט חרא של חיים להיות אמא חולה. האוזניים שלי פיתחו איזה וירוס אלים, ואני ירדתי ביגון שאולה מרוב כאבים. שנאתי את הקיום שלי, ממש ככה. חברתי ר' שאלה אותי, "מה את לא רוצה לשמוע". נדמה לי שאני יודעת.
פחות מכל כשאת חולה את עושה את תפקיד האמא. מי יכול לטפל כשאת כל כך משוועת להיות שוב, ילדה יחידה שטורחים סביבה ודואגים לה, עם כל תשומת הלב והמשאבים שיש. לא משנה שזה לא בדיוק היה כך תמיד. אלו החיים והאילוצים שלהם. והיום אני מבינה את זה קצת יותר. יש רק דבר אחד יותר גרוע מלהיות חולה בעצמך. להיות אמא לילד חולה וסובל. ובעצם, יש דבר שהוא ממש מ מ ש גרוע. להיות חולה + ילד חולה כשאת בתפקיד המתפקדת. לפעמים אני פשוט לא רוצה לתפקד. אבל אז מתפרצים הלוציפרים הקטנים שיושבים לי במוח וצורחים לי בפנים "אמא לא מתפקדת, אמא לא מתפקדת" בקול מתנגן ולעגני. זה יותר גרוע לעתים מלהיות חולה (אבל לא מכאבי אוזניים)
ועוד בעניין עמלנית
אתמול אחה"צ חטפתי את אחת מסטירות הלחי הבוערות בימי כמנהלת פורומים. שעה לפני האירוע, התקשר דובר משרד החוץ, והודיע לנו שהפקידים במשרד החליטו לבטל את הפורום החי שיזמנו עם צבי מזאל, השגריר המשתולל משבדיה. הוא דווקא השתוקק, כך התרשמתי לקיים את המפגש עם הגולשים. יש לו הרבה הרבה מה לומר, ולא בטוח שהפקידים אוהבים את זה.