בתחילת השבוע שמנו לב, עמיתי ואני, לשינוי התכני המצער שעובר על מיקסר, מגזין התרבות של נענע.
המגזין הזה היה אחד המקומות המרנינים בהם ביקרנו ברשת העברית, הוכחה שאפשר לייצר תכנים תרבותיים אינטליגנטים ועכשווים שאינם רק מקבץ שיירים מהתוכנית של גיא פינס (עם כל הכבוד!), או כרוניקה מייבשת שגיבוריה הם גילה אלמגור ודודו טופז, או מירי בוהדנה ועופר שכטר.
החוצפה המבורכת בה נערכו הכותרות והטורים, הכותבים השנונים וחסרי האלוהים, היעדר זיקה לטאבואים וכיבודים, וחוסר יראה. ולצד זה הכרה בכך שיש תרבות ואומנות שאינה מיין סטרימית והיא עדיין מעניינת ויש מספיק אנשים שצורכים אותה ורוצים מידע נוסף. כולם נעלמו עכשיו לטובת מכובדות, וגישה חדשותית וריפורטרית של סיקור בידורי שגרתי.
מעניין למה.
נענע לעולם לא יתחרה בידיעות אחרונות או מעריב, להפך, כאתר בלתי תלוי הוא היווה אלטרנטיבה לכתיבה הממוסדת, שכמובן סבלה מחוליים מקצועיים לא מעטים, אבל המדור הזה היה מין תחנת תרבות מעשירה, כיפית ומצחיקה, שהיה דחוף לבקר בה מידי יום כדי לגלות מי על המוקד עכשיו.
מאיפה הגישה שהכל פה צריך להיות ממלכתי?
הערה:
עבדתי בעבר בנענע, כסגנית עורך ומנהלת הקהילות.
שאת דווקא מתכוונת לוואלה!תרבות, הקול הבאמת לא שיגרתי והמחכים של האינטרנט הישראלי ואותו, תמיד מוקדם להספיד. מיקסר נחמד ותו לא.
אמנם וואלה תרבות היה ראשון, אבל נענע שבא אחריו הרחיק יותר בתעוזה לטעמי, ובנכונות לכסות תחומים איזוטרים. אמנם בנענע כותב שי גולדן המבריק, אבל נענע טיפחו יפה כמה כותבים מאוד מבטיחים כמו יוענה גונן, מורן שריר, שבהחלט יש להם מה לומר ודרך יפה לומר זאת.
לטעמי וואלה נמצא כבר למעלה משנה בשלב תקוע. אותן בדיחות וגגים, וכתיבה קצת שטאנצית של דנה קסלר למשל.
של וואלה תרבות, כלומר.
על וואלה תרבות אפשר להגיד הרבה דברים רעים, אבל אי אפשר לקחת ממנו את זה שהוא המציא סגנון בכתיבת תרבות באינטרנט והשאיר חותם. העובדה שנענע מחקים אותו היא הוכחה שהוא הצליח למתג את עצמו.
נענע לקחו בדיוק את אותו הקונספט, אותן הדיעות, אותן העמדות ואותו סגנון הכתיבה ורק החליפו כתבים. והתוצאה באמת זהה. תני לי מאמר של וואלה תרבות ומאמר של מיקסר, ולא אדע להבחין בהבדל. מיקסר כל-כך מנסה להיות וואלה תרבות, שטשטוש הגבולות הוא מוחלט.
מכיוון שאני לא מחזיק במיוחד מהכתבים של וואלה תרבות (דנה קסלר המעייפת, ניסן שור שכותב על מוסיקה ישראלית בלי שיש לו איזושהי אוריינטציה לנושא או חיבה מינימלית לז'אנר), אני גם לא ממש מתרשם ממלאכת החיקוי של נענע. יוענה גונן אולי כותבת שנון, אבל הדיעות שלה צפויות והרדיקליות שלה באה כדי לשרת את תדמית "הילדה הרעה" (תדמית שגם המדור מנסה לטפח). גישת האנארכיסטית שבועטת בכל מה שנראה לה מריח ממלכתיות – ילדותית ומעייפת.
יש במיקסר כתבים סבירים עד מוכשרים, אבל יש רושם שלא כולם יודעים על מה הם מדברים. אחי רז, למשל, כתב שם לאחרונה שהדיסק האחרון הטוב שR.E.M הוציאו הוא דווקא Green (שלא נחשב לאחד החזקים שלהם, ובודאי Out Of Time ו-Automatic For The People שבאו אחריו עולים עליו בהרבה). תראי לי מישהו שמבין במוסיקה/R.E.M שיגיד דבר כזה.
נכון שמיקסר החל כחיקוי מוחלט של וואלה תרבות, אבל במהרה מצאתי את עצמי שוהה בו זמן ממושך הרבה יותר וגם יותר נהנית. ויקום המלפפון וגו'.
דנה קסלר מוכשרת מאוד, ניסן שור השתפר, אבל המדור הוא כמו ספינה שתקועה במקום אחד, אותם דימויים, אותה קבוצת התייחסות. גם מזמן לא טיפחו שם כותב חדש ומרתק.
אבל אולי ההבדלים האלו הם באמת רק בעיניים שלי.
לגבי הדעה של אחי רז. לדעתי דווקא האיש מאוד מבין מוזיקה. אני חברה ותיקה איתו לפורום מוזיקה שיש לו מנדט בתחום, והוא גם הקים את השרת העיוור וכותב ביקורות על אלבומי מופת בגלריה של הארץ. לעתים דווקא אנשים שחיים מוזיקה מחזיקים בדיעה אחרת מהכלל לגבי האלבום הטוב ביותר, לאוו דווקא כדי לצאת א-קונפורמים.
כמה מילים, קודם כל, על הזבלוניה שקרויה תרבות ויי-נט שהרי זאת באמת הפארסה הגדולה מכולן, לא?
אני עד היום לא מצאתי את ההבדלים בין מיקסר לוואלה תרבות. עדיין הם נראים לי מדורי תרבות חופפים.
אם הזכרת קבוצת התייחסות – אז קבוצת ההתייחסות של מיקסר היא בדיוק זו של וואלה תרבות. הם כותבים לאותם הקוראים ומחזיקים באותו הסגנון, הדיעות וכו'. יתכן שבנענע הכתבים הם יותר טובים, אבל הבעיה העיקרית שלי היא עצם החיקוי, לא העובדה שהחיקוי אולי עולה בקצת על המקור.
לגבי אחי רז – אוקיי, קיבלתי שאולי הוא מבין במוסיקה, אבל בתור עוד אחד שחי מוסיקה (כמו שאת יודעת), אני לא חושב שאפשר לכתוב בכזו פסקנות שGREEN הוא האלבום הטוב ביותר של R.E.M כאילו זה מובן מאליו. זו טענה שבאמת נשמעת תלושה לכל מי שבקיא בדיסקוגרפיה של הלהקה. גל אוחובסקי, עוד אחד שאפשר להגיד עליו שהוא חי מוסיקה, כתב פעם את ההיפך – שGREEN הוא הגרוע באלבומי הלהקה…
אני סתם חושב שהוא אלבום טוב, אם כי לא מושלם ומתאמץ מדי להיות מסחרי.
בכל מקרה, כמישהו שבקיא מאוד בR.E.M, היה לי כמעט מביך לקרוא את הטור שלו על אלבום האוסף של הלהקה.
אכן, מאז נטש אחי רז את עריכת האתר, לפני כשבועיים, מצבו התדרדר מדחי אל שחי.
וכך גם המצב של וואלה! תרבות מאז שעזבתי אותה, לפני שבועיים וחצי.
היו ימים.
זה באמת איתי?
אחי רז עזב?
ואותך לא ראיתי בכלל כותב במיקסר?
מוזרות.
באמת שכחתי מזה לרגע. עוד סממן לרצון להיות "תרבות וואלה 2" (כאילו שהראשון כזה מוצלח…).
נדמה לי שקל מדי למתג את יוענה גונן ככותבת צפויה שבועטת כדי להשיג את תדמית הילדה הרעה. בכך אתה מתעלם מהדיעות המעמיקות והשונות שהיא מפגינה בכתיבתה, שהרבה מהן כלל אינו בעיטה אלא יותר כאב והעמקה. אם משהו צפוי זה לא הכתיבה שלה, אלא התגובות של "אל תשחקי אותה ילדה רעה" מצד מי שלא טורח להקשיב וחושש ממסרים חתרניים.
מיקסר העמיד את עצמו מול וואלה כאתר חתרני ומשעשע בהרבה, והרבה מזה בזכות הכתיבה של גונן. אפשר רק לקוות שהיא תמצא את מקומה במקום שראוי לכשרון שלה ותצליח בכל זאת לא להתקלקל.
אבל אין לי זמן להרחיב עכשיו.
היתה הקצפת שעל מזלגות המיקסר.
אני לא דואגת, כותבים מעולים מסוגה צפים עד מהרה במקום אחר. רק שתשלח גלויה.
פחות נשכני ויותר ממסדי. אולי זה מה שאנשים מחפשים.
אני שמתי לב רק לכותרות השנונות שנעלמו.
כשרון כתיבה – יש.
דיעות רדיקליות, חריגות ואותנטיות – יש.
ועדיין, איכשהו בכל טור שלה שאני קורא אני מדמיין אותה יושבת וכותבת תוך כדי מחשבה "איך אני אצליח לעצבן את X". הטורים שלה, ברובם לפחות, עושים רושם שנועדו להביע דיעות שונות בעיקר לשם השונות. נדמה שהיא לא תגיד משהו לפני שוידאה היטב שכמה שפחות אנשים חושבים כמוה. כך היא ממצבת את תדמית ה"בועטת בכל פרה קדושה שבאיזור". מה לעשות שהרבה פעמים ראיית העולם שלה צרה ורואה בעיקר את מה שרלוונטי ונוגע לה בלבד. אפשר להגיד שדווקא לזו שנוהגת למחות על ראיות מיושנות, מקובעות ואתנו-צנטריות, יש ראיה אתנו-צנטרית בעצמה, שמסתכלת על העולם מעיניים שלה ושל כמותה, בלי יכולת של ממש להבין את הסובבים אותה.
במיוחד זכורה לי התפלמסות מגוחכת למדי על אירועי יום הסטודנט של אוניברסיטת ת"א. עם רוב הטקסט הסכמתי, אבל בסופו היא הכניסה קטע "קורע לב" על המנקה שמתהלכת אחרי תום החגיגות וצריכה לנקות את כל הטינופת שהשאירו החוגגים. בתיאור הזה היא הראתה, כביכול, עד כמה אטומים החוגגים, עד כמה הם מתנהגים כמו מלכים שיש להם שפחות שמנקות עבורם.
סלחו לי, אבל זה קצת מגוחך. האם גונן בדקה אי פעם מי מנקה אחריה בפאב בו היא נוהגת לשתות? במועדון בו היא נוהגת לרקוד? האם שם התמונה באמת שונה? לנקות את השירותים של המינרווה זה יותר סימפטי מלאסוף פלאיירים שנותרו על הדשא של גילמן?
כאמור, סתם דוגמה אחת מני רבים ללמה קשה לי לקחת אותה ברצינות.
לא כתבה יוענה גונן אלא אורלי גונן:
http://mixer.nana.co.il/Article/?ArticleID=64054&sid=49
ולדעתי הטעות שלך רק מוכיחה כמה הדיעה שלך עליה היא סטריאוטיפ צפוי שלא מבוסס על קריאה אמיתית של הכתיבה שלה, אלא של מה שאתה מניח שיש בכתיבה שלה. כלומר גיבשת כבר דיעה, ועכשיו אתה רק מוכיח אותה בזכרונות עמומים שיש לך, כמו יום הסטודנט, ולא בקריאה אמיתית.
חבל שכשנשים כותבות על סקס קל כל כך לבסס עליהן את העמדה הצפויה הזו בלי לקרוא ולהתאמץ להבין.
הנה כתבה שלה ממש מאתמול
http://mixer.nana.co.il/Article/?ArticleID=91096&sid=49
שאחי רז, העורך, התעייף ואיבד את הקסם. זה מה שקורה לציניקצנים בסוף, תקראו מה קרה לרייטינג.
"גרין" הוא באמת האלבום הטוב האחרון של REM. אנא ברר שוב עם אוחובסקי את עמדתו בנושא, ואם הוא מתעקש, אני אחשוב על זה שוב.
בנושא אחר שהעלית: כשבאנו לעשות את מיקסר שאלנו לא מעט אלמנטים מוואלה תרבות, כמו גם מ"רייטינג", כי אלה היו המקומות שאהבנו ושאליהם הכי התחברנו. נדמה לי שזה אך לגיטימי. מצד שני, אני רוצה לקוות שמיקסר הצליח לייצר לעצמו אישיות עצמאית ומובחנת, כזו שעם הזמן אנשים למדו לחבב, אם לא לאהוב, את האופי שלו. אם לא, לא נורא.
לריקי: תודה. איתי נאור הוא מבקר הרוק הטוב ביותר בארץ. נראה לי שהוא עושה עבודה מעולה גם במיקסר.
תודה על הביקורת. האמת, כמו שכבר נכתב כאן, היא שאת הכתבה על יום הסטודנט לא אני כתבתי, כי אם אורלי גונן (אין קרבה משפחתית, אנחנו גם לא נשואות).
עם זאת, חשוב לי להבהיר שאני בהחלט נוטה לחשוב על האנשים שמנקים אחריי, לא רק בגלל נסיוני בלנקות אחרי אחרים, אלא גם מתוך תפיסה פוליטית. אני לא יוצאת הרבה למנרווה, אבל גם שם וגם במקומות אחרים, אני משתדלת לא לזרוק זבל על הרצפה כדי לא להוסיף עבודה מיותרת לאלה שמנקים אחרי.
את כל זה כתבתי, כמובן, רק לאחר שוידאתי שכל מי שניתן חולק עלי בנושא הזה, וכעת יש לי אור ירוק.
[הייתי מוסיפה כמה מילים על כמה איתי נאור חמוד ומוכשר, אבל אז יגידו שאני מתחנפת כדי לשמור על מקום עבודתי.]
[בכל זאת, הייתי נותנת מין אוראלי בשביל העלאה במשכורת, כמובן.]
טעיתי בשם כותבת הקטע, וזה די חמור. מצטער. ה"גונן" בלבל אותי. טעה, טעות, טועים. סליחה, יוענה (ואני מקווה שאת לא לוקחת אישית את חוסר חיבתי לכתיבתך).
אחי, אני לא רוצה לעשות ריב סטייל "למי יש יותר גדול", אבל כמישהו שאוהד את R.E.M מגיל 17, קרי 10 שנים, בצורה אובססיבית למדי (בשנים האחרונות נרגעתי) – הכתבה שלך נראתה לי חובבנית והרעיון שGREEN הוא המובחר באלבומי R.E.M – תלוש. GREEN הוא לא אלבום מבריק. Murmur יותר טוב, גם Document ובטח שבטח ש-Out Of Time ויצירת המופת Automatic For The People. אבל מה, הרי אי אפשר להתייחס לשתי היצירות הכי פופולריות של הלהקה כאלו שהן גם הכי טובות. חייבים למצוא יציאה עלומת שם, יחסית (לפחות בארץ) ולהלל דווקא אותה. אז מה אם זה תלוש. אני אוהב את Green, לא אומר שלא, אבל הוא בפירוש לא אחד מרגעי השיא של הלהקה. בכלל, כמישהו שמכיר את R.E.M ממש טוב, הרבה דברים בכתבה שלך נראו לי מאוד תמוהים ולא הבנתי מאיפה הגעת למסקנות שכתבת שם. אם אתה באמת רוצה להכנס לדיון על למה הדיסקים שציינתי עולים בהרבה על Green, אתה מוזמן למייל שלי, לא נייגע את ההמון.
הבעיה היא, שנענע רוצים להיות וואלה, זאת השאיפה שלהם וזו דרך המחשבה שלהם. כאן זה מתחיל וכאן זה יגמר.