"זה כמו לעשות קקי עם דלת פתוחה" אמר א' על הבלוגים שלנו. ועם כל הסלידה מהגרפיות הבוטה, אני לא יכולה שלא להרהר שיש בדימוי הזה משהו נכון. הרגשתי את הריח הזה כשביקרתי סוף סוף בבלוג של מישהו שאני נמצאת איתו בקשרי עבודה קרובים והיררכיים. המבוכה שכיסתה אותי העמידה אותי פתאום מול בדיקת מציאות מפחידה, בעקבות הסחרור החדש של הבלוגים. רגע, מה קורה פה? האם באמת אני צריכה לדעת על מריבותיו החינניות עם אשתו? על ההתפייסויות האינטימיות? על כל פיפס והגיג מעולמו הנסתר מעיני אחרי שעות העבודה?

האם באמת נוח לי לדעת על עולמו הנוכחי של מאהבי לשעבר דרך הבלוג שלו, כשבעולם הקודם שטרם הבלוג הוא היה פשוט מתאדה לתוך הזיכרון ונשאר שם? והמחשבה המצמררת שהאקס המיתולוגי קורא את הרגעים החלשים שלי, שהחברה שניתקתי אותה מחיי מזמן חוגגת על הדכאונות שלי, עדיין.
זה די נדוש לומר שהבלוגים מטשטשים את מושג הפרטי והציבורי, אבל לפני שבודקים מה זה עושה לרשת, שווה לצפות מה זה עושה ליחסים, (כאלו שחיים כרגע וכאלו שמתו זה מכבר) כשלא נותרת לך יותר בחירה, מה תרצה לדעת, כמה אינפורמציה תהיה מוכן להכיל על אנשים שונים בחייך, ובמיוחד אנשים שהקשר איתם ממילא אמביוולנטי.
בבחירה הזו של המינונים היה מרווח נשימה, יכולת לרווח את כמות החשיפה שאתה רוצה בה לאדם הזה, ויכולת לסגור את החלון כשאתה בוחר אפילו נניח להעלם באייסיקיו. ועכשיו לא, זה שם, ברשת, כמעט כל טפח מחיוו או חייה, והרבה דברים שלא רציתי לדעת. נכון שאף אחד לא מכוון לי אקדח לעכבר, אבל נותנים לך, לא תיקח? הכתובת נמצאת שם, על לוח מודעות ענק מול עיניך, מהבהבת. בלתי אפשרי לא להיכנס.

16 תגובות

  1. יש לי עכשיו כמה ימים נפלאים איתו (כמובן שזה רנדומלי, פעם ככה ופעם ככה). לכתוב גם על זה? מה עם הקיטש? זו חוויה די נדושה להקשיב לנשימה של הבן שלך כשהוא קם בבוקר ולהרגיש שאת מוכנה לבלוע אותה.

  2. לציבור, אבל לפעמים לקורא הדלת פתוחה מידי. מכל מיני סיבות. ואני לא מדברת עלייך דווקא, כי אצלך זה מקרה קל יחסית של בלוג ספרותי.

  3. החברה הכי טובה שלי באמת יושבת בשירותים עם דלת פתוחה, זה הקטע שלה. גם באופי היא כזו. יש אנשים שזה מי שהם ומי שלא נוח לו זה אויל לצד שממול שלא תמיד מעכל פתיחות. עניין של נורמה.
    אבל בלוג זה לאו דווקא יומן אישי. כאן ברשימות רובנו משתדלים שזה לא יהיה ככה. זה יומן הגיגים עם סוג של רציפות נושאית. יש בו ממד של חשיפה ואף רב לפעמים אבל לדעתי לא ברמה שיכולה להביך את הקורא אם הוא מכיר אותך. את הבלוג שלי קוראים כל החברים שלי ולצערי גם רבים מהסטודנטים שאני מלמדת ועד כה לא קיבלתי אף פידבק שהם הרגישו מוזר עם זה. זה כל הזמן נמצא לי בראש כשאני כותבת וכשאני בוחרת על מה לכתוב.

  4. כלומר, נכון שאין לי זכות להתלונן ואני לא חייבת לקרוא שום בלוג, אבל נדמה לי שלאחרונה הגעתי לאובר דוז מלקרוא מזווית אישית מדי על מערכות יחסים כושלות ומלצפות בקרביים חשופים של בלוגרים.

  5. כולנו עובדים וקשורים לעבודה 24 שעות ביממה (כן גם בחלומות אנו חוזרים לרגעי היום יום ) וכאשר ההפרדה בין העבודה והחיים נעלמת כמעט. חשוב לזכור שמעבר לקו הטלפון, הפקס או הדואר האלקטרוני עומד אדם בשר ודם שבדיוק כמוני מוטרד כי הקטנה לא עשתה קקי כבר יומיים
    או שפשוט איבדה את המוצץ ואולי היא תתעורר עוד שעתיים
    ריקי – את אמא נהדרת והאנשים שעובדים (או יעבדו) מולך יזכרו שמאחורי העורכת יש בעיקר אמא שרק רוצה שהגוזל יצא
    נורמאלי
    לגבי אקסים מיתולוגיים – תחשבי מה יחשוב הגוזל כאשר עוד חמש שנים יקרא מה אמא שלו חשבה

  6. נכון, עולם העבודה לעתים מנכר את האנשים העובדים והופך אותם לברגים פונקציונאלים, שתכליתם לתת תפוקה. ויתכן שיש משהו הומאני וחשוב בהחשפות לעולם הפנימי, לתודעה ולרגשות. לא חשבתי על הנקודה הזו.

    זה נשמע כל כך מוזר. שעוד חמש שנים הבן שלי יקרא את זה, ומה הוא יחשוב. טוב, זה יהיה עדיין מוקדם מידי, אבל באמת נניח כשיהיה קצת יותר גדול מזה, וירצה לחפש חומר על אמא שלו ברשת… אני לא בטוחה שאני לא הייתי נבוכה במקומו. נקודה נכונה. תודה על המחמאה. אנחנו מכירים? אמא נהדרת? הלוואי. אני עובדת על להיות אמא טובה מספיק.

  7. הבלוגים ברשימות באמת יחסית פחות אישיים וחושפניים, יותר הגיגנים וספרותיים. לכן כשעליתי לכאן היו שאמרו שהחשיפה שלי מביכה אותם, ואיך אני עושה דבר כזה.

  8. ריקי
    לא אנחנו לא מכירים- לפחות לא באופן ישיר. אנו משני עולמות מקבילים – אולי נתקלת בקומוניקט שלי ואולי לא
    והאמת אולי עדיף שלא, אני ארגיש יותר בנוח
    יש משהו הומני בהחשפות ומשהו אנושי שחסר ביום יום האפור
    אני לא חושב שבנך יחפש את אמא שלו ברשת פשוט יהיו נשמות טהורות
    את אמא טובה כי את מתכוונת לטוב – חבר שהוא פרופסור לרפואה אמר לי כשנולדה הקטנה לחסוך לפסיכולוג- גם אם
    הכוונות טובות תמיד נעשה שגיאות
    אחרי שנה בתפקיד חיי – הוא ככל הנראה צודק

  9. שמונה כניסות מהדף הזה לבלוג שלי בשעות האחרונות. משהו שאני מפספסת? אנחנו מכירות?

    חלק מהמשיכה לבלוג היא האנונימיות, היכולת לספר לכל העולם משהו שבשום פנים ואופן אסור לך לספר. ככה זה לפחות בשבילי, אני מניחה שעבור מישהו שבוחר במודע להזדהות בשמו המלא זה אחרת.

  10. אין כאן קישור לבלוג שלך למיטב בדיקתי, אבל טוב שהבאת אותו. והאבחנה שעשית מוצדקת, ברור שבשם אמיתי זה אחרת.

  11. זה אחד התירוצים השנואים עלי ואחד מאלה שהיו משומשים על ידי אימי שתחייה.
    זה לא תירוץ, כאילו אם תמיד עושים שגיאות אז לוותר לעצמך ולנחם את עצמך בזה שכולם עושים שגיאות עם הילדים.
    נכון שעושים שגיאות אבל השאיפה היא למזער אותן כמה שיותר.

  12. ולא היה לי זמן להתייחס. חשבתי מה מפריע לי בהתייחסות הזו, רציתי לומר משהו כמו, אם הכל היה מסתדר לפי הכוונות הטובות לא הייתי יוצאת כמו שיצאתי 😉
    כוונות טובות לא מספיקות, הו בכלל לא. אפילו בלי להביא אותך לשאול, הן יכולות לשרוט את הנפש עמוק מאוד. בלי כוונה כמובן. האם מקרה שהיה זה גבר שאמר זאת?

  13. אולי בגלל שאני לא אשה ואולי שהבנתי כבר שאני לא האבא המושלם. אני ממש עושה את הכל ובאמת מתכוון שלאפרוחה שלי יהיה טוב אבל אני יודע שאני לא מושלם
    האם אתם יודעות עד כמה מותר לתת לה לבכות? עד מתי זה לפנק אותה ועד כמה זה להפקיר אותה לבדה בחדר שלה לבד
    והם לתת לה לחרב (סליחה על המילה) את הבית זה יותר מדי גבולות או יותר מדי חופש ?
    אין לי פתרונות – עושה כמיטב יכולתי ובעיקר אוהב אותה
    ואגב הגוזלה שהיתה בשבוע שעבר בת שנה – עמדה לכבוד יום ההולדת – משוש חיי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *