הלב
בדרך מהחנייה של בית החולים לדלת המחלקה, הבנתי איך קלישאות ספרותיות לפעמים מתממשות במציאות. הרגליים, הם כבדות, נשרכות, 'מלאות עופרת' הגיחה האמרה הנדושה ואולי נתנה לי אחיזה במילים, בדימוי, כי בחזה היה כאוס גמור. אבא שוכב במאיר. הגיע לשם שלשום בערב, כאבים בחזה שכבר ידע תעוקות וכדורים וטיפול, רופא המשפחה ראה את תוצאות הא.ק.ג והפנה […]
נשכנים, סיפור בהמשכים
מאז שאבא הונמך בדרגה בעבודה בלחם הארץ, הוא הפך הרבה יותר נעול בהתעקשות שלו לדבר שוב ושוב על חיים סדן, ששכב מיטה מעליו בפנימייה החקלאית בבן שמן, והיום הוא ביליונר בינלאומי מפורסם. מוזר, ככל שחולפות השנים ולמרות מצבו הבריאותי, זיכרונותיו חוזרים אליו והם חדים ומשופרים יותר בכל מפגש. חיים סדן היה ילד עיראקי רזה, הוריו […]
קשרי משפחה/ קלאריס ליספקטור
"הן הביטו זו בזו באמת רק כשהמזוודות היו מונחות ברכבת, אחרי שהחליפו נשיקות: ראשה של האם הופיע בחלון. אז ראתה קאטארינה שאמה הזדקנה ושעיניה בורקות. הרכבת לא יצאה לדרך, ושתיהן חיכו בלי שיהיה להן מה לומר. האם הוציאה את הראי מהתיק ובחנה את עצמה בכובע החדש שלה, שקנתה אצל הכובען של בתה. היא הביטה בעצמה […]
מה את רוצה
זוג בשסע החיים יושב על ספסל אבן בפארק, יום שמש. הספסל הזה קריר, מוצק, אבל הדברים רועדים. גם השולחן שמונח לפניהם מאבן יצוקה, בנוי כמו שולחן ילדים, לקוח מאותו סיפור, חשבה. היא דימתה שמרצפים אותו אלפי צעצועים קטנים וחלקיקים זערוריים צבעוניים, מאלו שאספה כל יום מחדש. יחד עם הספסלים שהונחו במרובע סביבו, הייתה זו תפאורה […]
החיה והמתה
הילדה יודעת שיש לה סבתא אחת לאה, וסבתא אחת מתה. היא אומרת, סבתא חיותה מתה, היא לא מדברת ולא נושמת, כי ככה זה כשמתים כבר. היא נזכרת בה כל יומיים שלושה למרות שלא הכירה אותה כלל, היא מתה עוד לפני שהגעתי, לפני שהכרתי את אבא שלה, התאהבתי, נטשתי את רוחות הרפאים בחיי ועשיתי לו ילדים. […]
איך זה שלא הוצאת ספר
הקוראים המתמידים של בלוג צנוע זה, זוכרים לבטח שהיו שנים שבהן עסקתי במלאכה היומרנית של כתיבת ספר. פרקים מתוכו פורסמו כאן, ולמעשה הבלוג הזה היה הסטארטר שלו, על בסיס טקסטים מתוכו שהורחבו, הובעה נכונות מצד עורכת שאני מעריכה מאוד להגיע איתי לגמר, לארץ המובטחת של דבר דפוס כרוך בחנויות הספרים ששמי מופיע עליו. העבודה עם […]
כשמתחילים, קשה לחדול
לאכול, לקנות, לעשות סקס. וגם לכתוב. מאז הפוסט הקודם נכתבים לי בראש פוסטונים/פוסטים בינוניים/ סיפורים זעירים. יש לי תיבה של סיפורים בראש, אני אומרת לכם. תיבת עץ עם חותמת ברזל. היא דחוסה בהם, אבל נעולה כמו שנעול השבוי, במרתפי התודעה הממוסכת שלי. פה ושם הם מתגנבים החוצה, נוזלים בערמומיות מחגורת הבטון של השכחה. פראותו של […]
החלל שהוא בית
צריך אומץ להתעמת עם הדף, עם העמוד הפתוח שעל המסך. לבוא, לתת דין וחשבון, סליחה! לאן נעלמת, מה עשית כל הימים, שבהם לא ביקרת אצלי, באילו מסכים הסתובבת. הדף לבן עכור ומגורען, מזכיר לי את הדגים שאני מגדלת בבטן, אין להם קול, אבל הם עושים תנועות עם הפה. מבקשים לומר, ואני מאכילה אותם פרורי לחם. […]
עור. סיפור קצר
פרוות גופו הסמיכה, הזאבית. זה היה מפתיע, ראשו קירח, גופו שמיכה. הלשון מתרגלת. בוקר אחד עצר את מכוניתו על ידי ברחוב שלנו, זה לאחר שכמה ימים כל מחשבותיי עליו נסכו בי עונג מגונה ואשמה כאחד, ושמתי לב שאני נוהגת ברוך יוצא מן הכלל בכל, גם בתינוק ובבעלי. בבוקר זה שלפני ערב החג, עוד מעט כולם […]
תמונות מקופסת הכאב
אני מוצאת את התמונה הזו קבורה באלבום שאין מדפדפים בו עוד, מאחר שכבר כמה שנים שהתמונות מאוחסנות במחשב, והוא תחוב בספרייה ללא דורש, בתוכו מעורבבות תמונות של משפחתי העכשווית, אבל בין דפיו מופיעות באקראיות, כמה מהניצולות האלו, תמונות של משפחה אחרת, המשפחה שאבדה. הקולאז' המאולץ הזה, היעדר היכולת לפנות אלבום ייחודי למשפחה ההיא, עיסוק שכופה […]