עיתונאית, שוב
לפני כתשעה חודשים קיבלתי החלטה מקצועית שהפתיעה גם אותי. חזרתי לשדות העיתונות, אונליין, אני עורכת ב"סלונה" (תרבות ומשפחה, אבל תורמת בתקופה זו הכי הרבה ממאמציי לערוץ החדשות) וגם מנהלת הקהילה, וכותבת בתדירות גבוהה. בשנתיים שקדמו לכך הייתי עצמאית, נתתי ייעוצים לחברות אינטרנט, ניהלתי מדיה חברתית לכמה וכמה גופים מול משרדי פרסום ועצמאית, אפיינתי כמה ממשקי […]
בוא נפלוש לשם
הערב הגיעו הוריי לביקור הדלקת נרות. גם אחותי הייתה אמורה לבוא עם שני ילדיה, אולם ביטלה בצהריים בנימוק של מחלה פתאומית. הוריי, שהתרגלו לביטולים השכיחים האלו, הגיבו כל אחד בדרכו, אימי בשתיקה כנועה, אבי במשפט מלא עלבון וסרקאזם. כשהתקשרה, מיד עם הגיעם, אמר לה "עם בריאות לא משחקים, העיקר שתהיי בריאה ועוד ניפגש מתישהו כשיתאפשר, […]
ככה אני מתחילה
מידי פעם עולה בדעתי העובדה המדהימה שכשנולדתי, הורי גרו בצריף. כן, צריף אמיתי, לא כפראזה או דימוי. בית עץ בן חדר אחד, שאינני בטוחה האם מראה מעורפל שלו אכן נצרב בזיכרוני או שזה הדמיון המזרחי הפרוע שלי. אני כן זוכרת את העובדה שנמסרה לי אז ששרצו בו חולדות ו/או עכברושים. זה היה בשנות חיי הראשונות, […]
עודכן – המכתבים (והתמונות) של עלי מוהר
עדכון: המסמך עלה לאתר מהפגישות הפנטסטיות שהחיים זימנו לי: הערב פגשתי את אשתו הראשונה של עלי מוהר, אירית, שהסכימה לתת לי לפרסום מכתבים שכתב לה עלי בזמן שירותו הצבאי ואחריו, ותמונות מנעוריהם וחתונתם. הפגישה הייתה אינטימית מבחינתי, לא ביקשתי רשות לצטט ממנה, ולכן לא אעשה זאת, אבל רק אומר שהיא הייתה מרגשת עד העצמות הדקות, […]
כמה קצרים: מעיין הירשביין, הפיטורים, שיחה
נערה דקיקה עם שיער כהה וארוך מאוד מתיישבת ליד פסנתר לבן בדירה שכורה טיפוסית בתל אביב, יש לה נקודת חן על לחי שמאל. זו מעיין הירשביין עוד רגע היא תפיק עוצמה גדולה מהקלידים האלו, הקול המתריס והחם, והמילים הישירות שהיא כותבת על מערכות היחסים שלה עם נשים. בשיר הזה "אנ'לא צריכה", היא מגיעה לשיא, עם […]
אלף שנים לחכות, מיה טבת דיין
"מדוע נשים צריכות להתפקע מתוך הבגדים?" גלעד כהנא, ג'ירפות, "אין כניסה לפילים". לפני שבוע סיימתי את קריאתו של "אלף שנים לחכות", הרומאן היפה שכתבה מיה טבת דיין, ששלחה לי אותו בעצמה, על אף שלא הכרנו, היא יצרה קשר בפייסבוק, וסיפרה שאהבה בעבר שירה שלי כאן בבלוג. מובן שזה היה מחמיא, אבל לא בגלל זה בחרתי […]
משהו הולך להשתנות
אני כבר היטב מכירה אותה, מזהה את הריח שלה מרחוק, את ההכנות שהיא עושה כדי לצעוד במהירות, או לשעוט בכוח, לפעמים פשוט להתנפל בפתאומיות. וכשהיא כאן, בלתי אפשרי להכחיש אותה, לדחוק אותה מתחת לשטיח היום יום השגרתי, לשחק איתה מחבואים של הדחקה וגילוי. היא מכתיבה את הסדר החדש, מביאה שינוי שלא התבקש, שיש להשלים איתו. […]
מה את רוצה
זוג בשסע החיים יושב על ספסל אבן בפארק, יום שמש. הספסל הזה קריר, מוצק, אבל הדברים רועדים. גם השולחן שמונח לפניהם מאבן יצוקה, בנוי כמו שולחן ילדים, לקוח מאותו סיפור, חשבה. היא דימתה שמרצפים אותו אלפי צעצועים קטנים וחלקיקים זערוריים צבעוניים, מאלו שאספה כל יום מחדש. יחד עם הספסלים שהונחו במרובע סביבו, הייתה זו תפאורה […]
דרום אדום, סיור בלוגרים
בשבת האחרונה הצטרפתי לסיור בלוגרים שאליו הוזמנתי עם המשפחה בחבל הבשור, לקראת פסטיבל "דרום אדום" שייערך מהשבוע באזור. התנאי הלא מוצהר הוא שהבלוגרים יכתבו כמובן על הסיור והפסטיבל יקבל את יחסי הציבור שלו. פעם הייתי עיתונאית, וסיורים כאלו היו מנת חלקם של עיתונאים, לטוב ולרע. אני חולקת את חיי עם איש פרסום, ולו זה נראה […]
את מי את אוהבת יותר
אני שומעת טיק טאק טאק, השעון הדמיוני בראשי מתקתק, יש לך שעה וחמישה לכתוב פוסט. אחר כך הקפה הזה נסגר, כולם ילכו מכאן, כולל האישה המבוגרת הדקה ושברירית שנכנסה וביקשה בקול פריך כוס שוקו עם קצפת בבקשה, ומיד מוססה אותי. ואני אצטרך לחזור, לפתוח במסע השבת המשפחתית, זו שיש בה אלפי רגעים שמרכיבים את השלם, […]