* על שם ספרו של אלכס בן ארי, משורר נהדר
כל יום אני מובסת ומנצחת באותה מלחמה, הכתיבה.
דוחה את זה, דוחה את זה שוב, וכשאני מגיעה לכאן בלילה, אחרי שנגמרו לי הציוצים, אני נתקפת בהלה וסוגרת את החלון הזה.
בסוף כל הבריחות כלות. אני מקפידה לחיות חיים יומיומיים של העולם המעשי, המעמיד פנים שאינו יודע על העולם התחתון, וכך השסע הולך ומעמיק. חשבתי על הבלוג הזה כעל חזית הדממה האחרונה שנותרה, זו שמוגפת מפני הרעש הסואן, כי את רובם של הפוסטים אינני מפיצה, אני מסתפקת בהד שיוצרים אלו הרשומים לבלוג, אצבעות של שלוש כפות ידיים, אני וזו שתצילני. חמימותה מתפשטת בדמיוני.
אירוני שאני חיה מהפצה, מילולית, אבל בעולם הנטוש שלי, אין כניסה למחלותיה הממאירות. את מי מעניינות התנועות הקדחתניות שלי להצלת המכונה, כשתיבת האוצרות שהבטחתי לשמור עליה לגמרי התרוקנה.
ריקי,
את מנצחת
ריקי,
את בול פוגעת
ריקי, בלי שום קשר למה שכתבת, שאני מאוד מזדהה איתו ועם קשר למה שכתבת, מעניין אותי לדעת מה תחשבי על הספר- "הזכות לכתוב" של ג'וליה קמרון, אולי הוא יעודד אותך.
תודה רבה.
ניבה, את ג'וליה קראתי בספר הראשון, שכחתי את שמו, והוא היה לי ניו אייג'י מידי, איך הספר הזה?
גם הספר הזה הוא קצת ניו אייג' אמריקאי בסגנון המדריכים לאושר, אבל הוא עושה את העבודה- הוא עודד אותי לכתוב, היא גם מציעה תרגילים נחמדים שאחד מהם יצר אצלי תובנות.
אותי מעניין לקרא , לוקח זמן לפעמים עד שהטקסט מתישב לי בראש אבל דרכו אל הלב מובטחת. את כותבת כלכך מיוחד נקי מר ועקלקל .
תודה נעה. ניבה, ניסיתי פעם את דפי הבוקר, החזיק שבוע אולי. אני אחפש ביד שניה. תודה רבה