כשאין אהוד אשרי (באמת לאן נעלם הכותב הכי אהוב עלי בעיתונות?), אין מנוס מלספק אבחנה אחת בהומאז' לטורו הנהדר. ולא, אני לא נתלית באילנות.
"לא אני בחרתי באוטו, הוא בחר בי. כבר מגיל שנתיים התחלתי לשחק עם אבא שלי על כביש חיפה-תל־אביב במשחק זיהוי מכוניות, ובגיל חמש כבר ידעתי לזהות את הכי נדירות. אני מתה בעיקר על העיצוב של אלפא ספרינט. שמונה שנים יש לי את האוטו הזה, ואני לא מוכנה לזוז ממנו מטר. לפני כן הייתה לי אלפא אחרת, אלא שמישהו עבר באדום ודרס את שתינו יחד.” מתוך ויינט.
אני שמחה שהפחד בחר בי כי זה לטובה, בסופו של דבר. ההתמודדות עם הפחד הובילה אותי להבנות ובגלל זה בחרתי לקנח את האלבום בשיר 'כיוון נכון' שהוא אופטימי ומסמל את הכיוון שמצאתי".
הזמרת איריס פרחי.
אנא.
אני מבקשת לקרוא בזאת לחדול לאלתר, אבל לאלתר, מכל שימוש בטענה המתיפייפת והנבובה – "אני לא בחרתי בזה, זה בחר אותי".
"לא בחרתי לכתוב ספר, הכתיבה/הדמות/הטקסט בחר אותי".
"לא בחרתי לפתוח בקריירה שניה בגיל חמישים, זה בחר אותי".
"לא בחרתי להפוך לזמרת סתמית נוספת, זה בחר אותי".
מרואיינים יקרים, הג'יבריש הניו אייג'י הזה חוטא ליומרנות שלכם להציג פרסונה אחראית, מודעת לעצמה, ובעיקר אינטיליגנטית. שום "דבר" לא בחר בכם, הרי. אין פה הרי ייעוד אלוהי. לא מדובר פה באיזה מהלך על-טבעי או קוסמי, שבה יצירה מסוימת באמת קיימת שם באיזה יקום מטאפיסי, ומתנפלת עליכם, בלי לאפשר לכם לעשות משהו אחר. לפחד, למכונית, ליצירה, אין רצון משל עצמה. אל שתשליכו עליה את השאיפות הנדושות שלכם, ובכך תנקו את עצמכם מאחריות או ביקורת פוטנציאלית. כי זו, אתם יודעים, בוא תבוא. לטוב ולרע. ואם לטוב, לא הייתם רוצים שאת המחמאות יתנו לייעוד האלוהי ולא לכם, נכון?
אז מספיק עם המיסטיפקציה הבנאלית הזו, וויל יו.
לקחת אחריות על הבחירות שלך. עכשיו אני חולה ואני לא קורבן של המחלה, היא לא "נחתה" עלי, מן הסתם משהו בי בחר אקינן ופיתח ותה ממש בעיתוי הזה, למשל. אלו שהחיים מזרימים אותם ללא הפעלת משוט הבחירה מצדם אינם ניו אייג', הם תועים.
האוזן שלי דווקא שומעת הרבה שימוש אצל ניו אייג'ים ביישות על טבעית כזו או אחרת, ומניעים קוסמיים. אבל לא חקרתי זאת, ויתכן שמדובר במין ורסיה אופנתית על ניו אייג' מהרחוב.
איך בחרת בדמותו של חריטוס?
"חריטוס", משיב פטרוס מרקריס, "כפה את עצמו עלי. ב-1992 הייתי בעיצומה של כתיבת תסריט לתוכנית טלוויזיה שהיתה הצלחה גדולה, אבל בתחילת העונה השלישית כבר לא רציתי להמשיך לכתוב כי הייתי מותש. ביקשתי לעזוב, אבל המפיקים התעקשו שאמשיך. המשכתי בחוסר רצון ופתאום הוא הופיע. הוא היה בלש משטרה, נשוי ואב לילד. באותו זמן לא ידעתי שהילד הוא בעצם ילדה. הוא היה זעיר בורגני, והספרות, הטלוויזיה והקולנוע כבר מלאו בזעיר בורגנים, ובכלל לא רציתי לכתוב עליו. אבל הוא שיגע אותי, ממש קדח לי בראש כדי שאכתוב עליו.
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=840862&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0
מצטרפת לאהבה. איפה הוא לעזאזל?
ואשר לביטוי המעצבן – אכן מעצבן.
ילדים, שיש לפעמים שכניסה להריון היא
ספונטנית, לפעמים מקרית, לא מתוכננת
ולפעמים כניסה להריון
לוקחת שנים על גבי שנים וגם
טיפולי פוריות לא עוזרים כלום.
מה את בעצם טוענת?
ממש לא ברור
מעניש עם זקן שמתחשבן איתם וגם יגאל אותם ויש כאלה שלוקחים אחריות. ניו אייג' אינו מקשה אחת אבל נמאס להיות מזוהים עם החלק הפופוליסטי הפושטי שלו בגלל שחצי מהאנשים אפילו לא מבינים את המשמעות של מה שהם מתיימרים להאמין בו. סתם רציתי ליישב את הרושם. אותי זה מקפיץ.
זע בכר עוטי."
("דוד" מויי-נט, בראיון חושפני,במהדורת העשור של "פראבדה.")
הוא בחר בי, זה כאילו להסיר ממך את האחריות, זה פשוט הפך לצורת ביטוי.
כל מי שמשתמש בסיסמאות הניו אייג' שזהו העידן החדש של השאנטי באנטי, שבו כל מי שסיים קורס דגדוגים, במכללת ליטופים עוטפים, זורו הגורו או מכללת דע את עצמך.
הפך להיות מטפל/ מבין/ הוגה מוסמך הממציא שיטה משלו שמחבר אלייך דברים כאילו היית מגנט.
הכולל בתוכו, קוראת באבנים, מחממת בפתיליות, מגרשת רוחות, מחלקת קמיעות, מדיטציה, טנטרה, מנטרה, הליכה על גחלים, הליכה על מסמרים, צ`אי, טאי והי, קבלת שבת, קבלת עצמך, קבלת אורחים. הילינג, פילינג. פנג- שוואי, פאנג שויין (הוא סתם נדחף פה לרשימה, הוא בכלל עובד זר שעושה סושי בדיזנגוף). המופאתיה, ניקוי רעלים, חיטוי עורלות ומה לא. שגורם לך, האזרח הפשוט כבר לא להבין מה זה האנטי אייג' הזה שמוביל אחריו סיסמאות ומשפטים שיחברו אותך לנשמה שגם ככה לא תפרח.
ואני אומרת, חבל שהטוהר שעומד מאחורי כל העידן החדש, הפך לטרנד המוני ולשרלטנים.
יש מילים שפשוט צריך להיזהר בהן, ולא להשתמש בהן כמצלול נעים לאוזן על מנת לשמור על היוקרה, המהות, הצלילות והבהירות של מילות הקסם ניו אייג`.
או פשוט לא להאשים את האבנים האינדיאניות שפתאום נדבקו למזרקה החשמלית שיש בסלון, כאם לקחת אחריות על הבחירות שלך.
שאפו על הרשומה: )
אני חושב שהמקור הוא מה"הארי פוטר" הראשון, בו לא התלמיד בוחר את הקולג' בו ילמד אלא הקולג' בוחר אותו בעזרת תהליך כישופי כלשהו.
חנן, לא הצלחתי לפתוח את הקישור. אולי מדובר בפיצול אישיות? אני לא מתחמקת, ברור שיש כאלו שמרגישים שיש בתוכם רצון שלא שייך להם והוא מקושר ליצירה, אבל מדובר בפסיכולוגיה בסיסית, לדעתי.
כרמל, שימי לב לתגובה של הזויה, חשבתי קצת על העניין הזה. למה הניו אייג' גורר כל כך הרבה לעג במתכונת ההמונית שלו? יש לך תשובה?
אין כזה דבר כניסה לא מתכוננת להריון.את בוחרת להכנס להריון.גם אם את לא מודעת.
מניסיון 🙂
אני חושבת שאנשים "ניו אייג'ים" איך לאמר,אותנטים יותר,לא יגידו כזה דבר.אולי זה יכול להיות מעין טסט כזה כדי לוודא מי מתחזה ומי לא חהחהחה.
הביטוי לא הגיע מהארי פוטר. המקור שלו נמצא במושג ההשראה שהוא קדום בהרבה. הרעיון הוא שמקור היצירה הוא חיצוני לאמן, "אלוהי". זו הסיבה שהביטוי, כמו שכותבת ריקי, מאוס כל כך–בגלל היומרנות. זה לא ממש אי-נטילת אחריות, אלא התרברבות בעליונותך:"אני נבחרתי"
תודה. רציתי לכתוב יומרנות ולא ידעתי איך להסביר את הטענה.
את בחרת להיות צינית, או שבחרת להיות צינית? את כותבת שצריך להזהר במילים. טלי קורה אם כן. יש אנשים שמוצאים טעם ואף נעזרים במה שאת פוסלת על הסף, ובזלזול אומלל.
זה גם לא בסדר שאף אחד לא מרגיש שהוא נבחר להיות, נגיד, פקיד במע"מ. מה קרה? זה לא מקצוע?