פרשת בני סלע העלתה למודעות בשולי הדרמה הראשית דילמה כמו מקראית, ומאוד רגישה עבור אלו שיש להם ילדים: הכוונה כמובן לאימו של בני סלע, שנטען כי צידדה בבריחתו, והיא אף שילמה במשרתה בשל כך. בשיאה של הפרשה התראיינה לאתי אברמוב ב"ידיעות אחרונות" הביעה הסתייגות ממעשיו השפלים, אך התייחסה לבנה כאל קורבן לא פחות מאשר אלו שתקף, קורבן של המערכת החוקתית
תגובות הטוקבקיסטים לאייטמים בעניינה נגעו בליבה של הצביעות האנושית באשר ליחסי הורים וילדים. מצד אחד, לאהוב את ילדיך ללא תנאי זה ציווי קדוש. ערעור על כך הוא טאבו. אבל כשזה מגיע למציאות המכוערת, מתגלה האמת במערומיה, יש תנאים ועוד איך. למרות שאשה זו הפרידה בין מעשיו בגינם נשפט לבין בריחתו, ותמכה באחרונה בשל יחסה של המשטרה והשב"ס לבנה, רוב המגיבים התעקשו לראות בדבריה מקשה אחת המתייקת אותה בקטגוריה סוטה חברתית כמעט כמו בנה.
"אהבה ללא תנאי" אכן נתפסת בתודעה שלנו כגזע היחסים בינינו לבינם. אמת אבסולוטית שאי אפשר לערער עליה, שנולדת עם היוולדם. ערעור על הDNA הזה מבעית את היסוד של תפיסתנו הקיומית כהורים. ואכן, רובם המכריע של ההורים לא יידרשו לבחינות טראגיות ואכזריות של האקסיומה הזו, אבל המסע ההורי מזמן לכולנו לעתים רגעי מבחן קטנים, מאוד קטנים, אבל מייסרים מכל. אני לא קובעת את זה על סמך ניסיון כהורה, אני מתרשמת כך על סמך מקרים שהכרתי, התבוננות במערכות יחסים של הורים/ילדים במשפחה שלי, ושל אנשים הקרובים אלי. ובעצם למה לשקר? הרי אני זוכרת היטב, מקרים בהם אימי הביטה בי בשינאה, כן, פשוט שינאה. ולא שלא הייתי קצת זכאית לזה בהתנהגותי הנוראית כמתבגרת.
אולי ילדותם היא אכן ימי התום גם ליחסים בינינו לבינם, אולי הדברים מתחילים להחמיץ אחר כך, כשהם כבר אנשים שהחיים טבעו בהם את החולשות, החסרונות ואת הראיה שלנו , הוריהם, באופן כל כך שונה מכפי שתפסו אותנו בילדותם. האם זה גם ההפך? האם האישיות שהם מפתחים בעתיד יכולה לעורר בנו הסתייגות כלפיהם? אלו שאלות שאף הורה לפעוט קטן ורך שמהווה את מרכז עולמו, לא רוצה להתמודד איתן, בצדק.
| "הגיעו הארנבות. ארבע. הזמנתי נגר שיתקין לי כלובים. ידעתי שאיני יכולה לסמוך עליך שתעשה לי את הטובה הקטנה הזאת. הפעם אין זאת אשמתך, כנראה. אבל תמיד מתגלגל כך שעלי לוותר על איזו טובה ממך". אמא. (מתוך מיקלה שלי. אדריאנה כותבת למיקלה, בנה. מאת נטליה גינצבורג). |
אחד הדברים המסקרנים אותי באפילה שלהם הוא הורים שניתקו קשר עם ילדיהם מיוזמתם. הזדמן לי להכיר כמה נשים שחוו את הטרגדיה הגדולה הזו. הכרתי פעם אשה צעירה שאמא שלה נעלמה יום אחד כאילו בלעה אותה האדמה, פשוט התפוגגה בלי שום עקבות. הם חיפשו אותה כשנה ואז ויתרו. ההשלמה של אותה נערה, אז בת 18, עם הידיעה המזעזעת שאמה פשוט רצתה להיעלם, נותרה צרובה בזיכרוני עד היום, עשרים שנה אחרי.
אשה יקרה אחרת חוותה ניתוק של אביה ביוזמתו. מפאת פרטיותה לא אוסיף שום פרט בנושא הזה, אבל הדרך שבה סיפרה לי על פגישתם המקרית והתעלמותו ממנה טלטלה אותי ומוסיפה לכאוב לי בחדרון מסוים בנשמה עד עכשיו.
האפשרות שהורה יתנתק מילדו היא אפשרות מעוררת אימה, אפילו פלצות. היא מערערת את הקודים המובנים שהושרשו במערכת שלנו, שמשפחה היא מעל לכל. שהורה לעולם לא ינטוש את ילדו. בסרט הנפלא והבלתי נסבל "השעות" של מייקל קניגהם נוטשת הגיבורה את ילדה בהיותו בן חמש ומנתקת כל קשר עימו ועם משפחתה. הצפייה בסרט ובתיאור מצבה הנפשי שהוביל להתנתקות הזו הותירה אצלי משקע עכור מאוד של מועקה, משום שלמרות תיאור מקרה חריג של אשה במשבר, הוא ניסה לומר משהו רחב יותר על רקע חברתי שהוביל אותה לכך, ועל ניתוק חד וקהה, מפלצתי ממש, שאישה שהיא אם יכולה להשית על היקר לה בעולם.
אפילו כשאני קוראת את שכתבתי אני מצטערת על הדברים שחייבים להעלות על הכתב, ועל השאלות האלו, שהלוואי שלעולם לא היו נולדות.
ריקי,ע'פ היהדות ובכלל,אם תביטי במרביתן של תרבויות העולם.ילד נחשב ילד עד גיל מסויים.משם ואילך הוא כבר לא ילד.לא במובן שהוא אמור להיות נזקק לך הן חומרית והן נפשית.רק בחברה המערבית המעוותת ובמיוחד בארצות מזרח תיכוניות-בנים נשארים צמודים ואפילו דבוקים,לאימותיהם.
אני לא חושבת שאם אמורה לגונן על פרי בטנה שסרר וסרח בבגרותו.
קוראת, אני דווקא נחשפת לספרות יפנית למשל, ולא התרשמתי שיחסי הורים וילדים מאוד שונים מאשר בתרבות שלנו. בטוח שיש איפוק יתר, קודים אחרים, אבל עדיין, הם שומרים על דפוסים הורים-בנים/ות.
לגבי אמו של בני סלע, או בן שסרח בכלל, זו שאלה קשה ואכזרית אפילו. היא יכולה לומר, הוא עדיין הבן שלי, ואני אוהבת אותו, אבל מתעבת את מעשיו. האם יש הפרדה כזו? לדעתי כן. במיוחד שנסיבות חיוו של סלע החלאה באמת עגומות.
עוברת אורח, צבט לי מאוד בלב ה"מנסיון".
אני מבינה את זה מהצד האחר, מסוגלת לדבר עם הוריי בתדירות מועטה, בגלל מה שנימקת.
ריקי יקרה,
אכן, הכאב קשה מנשוא.
האמפתיה שלך ואותה טלטלה עליה את מספרת, שמורה למשקיפים מבחוץ? אולי.
על כל פנים. בעשרים השנים האחרונות, אני חווה ניתוקים על גבי ניתוקים מבני משפחתי. ללא סיבה נראית מוצדקת. זה יכול להיות ריב שבו אומר את אשר על ליבי או משהו דומה. אז מתחיל משחק כוח. הם לא מטלפנים. לעולם. שנים. הצלקות נערמות. ויש רבות. לעולם לא מגלידות. רק מחלישות אותי עוד ועוד. מבת הקשורה להוריה ולמשפחתה התרחקתי כל כך. לא היתה לי ברירה. להיפגע שוב לא היתה אופציה יותר. עכשיו זה עומד על טלפון שבועי, כשהורי כבר מבוגרים, ואו-טו-טו מתחילים להיות זקוקים לי. וחבל לי כל כך. הייתי רוצה להעניק להם יותר. אך איני מסוגלת להיפגע שוב.נשברתי כבר, ואיני מצליחה לאחות את הקרעים ולהדביק את השברים.
בעצם כשקראתי אותך הבנתי שגם אני באותו מצב שלך. אצלי יש לזה סיבות אחרות.