בשנים האחרונות אני שומעת לא מעט סיפורים אמיתיים לגמרי על ניתוק קשרים מוחלט בין הורה לילדיו המבוגרים כבר, מסיבות שונות, ומאוד משונות.
הבת שניתקה קשר עם אמה השתלטנית והביקורתית, האם שנהגה להתקשר אליה מידי יום ולשטוח את קולנותיה על הגרוש שלה, אביה, להכפיש אותו באוזניה, וגם להתלונן בפני הבת כמה היא רעה ואנוכית כלפיה. בסוף הבת הוכיחה את הטענה והדפה אותה לגמרי מחייה. אולי לא במקרה היא מעידה על עצמה שהיא "ביצ'ית", נראה שמסרי אמה הושרשו בה למרות התאיינותה מחייה.
או האב העריץ שניתק קשר עם ביתו, לאחר שאחרי נישואיה והולדת ילדיה, חדלה לשמוע להוראותיו, והפסיקה לראות בו כל יכול. עלבונו היה כה גדול עד כי גם כשנתקל בה במקרה בסופרפארם, בעודם עומדים בתור מקביל, הוא התעלם לגמרי מקיומה, משל הייתה זרה.
הבן שהתכחש לאביו, למרות שעברו 15 שנה מאז עזב את אימו. יום אחד פשוט גדע כל קשר ומגע ביניהם, העלים אותו ממציאות חיוו. האב באחרית ימיו כיום, והבן מוסיף בסירובו לקיים איתו שום קשר שהוא.
בלי להפוך את הבלוג הזה לטלנובלה, אני מהרהרת ללא הרף מה בין הורה לילד יכול להצמיח שינאה ממיתה ליחסים ביניהם, ואיך היא משמידה את הצורך הגנטי והביולוגי להתחבר ולהכיל בעולמם את ההורה/הילד איתם ניתקו את הקשר. מובן שכאם, האפשרות לנתק קשר עם ילד נראית לי על אנושית ומפלצתית בהרבה. ועם זאת, כמו שהספקתם לדעת, לא גדלתי בוונדרלנד, איפה שהיא לא תהיה, ואני מכירה את הפינות החשוכות שיחסים עם הורים יכולים להגיע אליהם. אכזבה נערמת על אכזבה, ועוד אחת, ועוד אחת, בסוף הן הופכות להר עצום, מוגלתי, ואטום, בעיקר אטום, שמצמיח ניכור גדול. זה כל כך מפחיד אותי. הכי מפחיד אחרי מוות.
ועדיין, אני מבקשת להאמין שלא כל הפינות חשוכות וסגורות. שלא כל הדלתות נעולות. לפעמים האי אפשר והאין סיכוי הוא רק עקשנות, ופגיעה אנושה באגו, שיכולה להירפא עם המילים הנכונות. והרצון שלא יכול למות, גם אם הוא זעיר ופצוע.
של שבת זו, על הגבר הזה צביקה לבד שנוצל על ידי פסיכיאטרית ותבע אותה. הוא מספר על ילדותו תחת אמא מהגיהנום, ואכן מן הראיון הקצר איתה בעיתון עולה דמות וירטואלית כמעט ברשע שלה.
אני בדעה שאפשר לאחות קרעים כאלה, אך זה גם תלוי בסביבה החברתית. בארץ אין תרבות של גישור אלא יש כמעט הנאה של השכנים והדודות לראות את המשפחה קורעת את עצמה לגזרים.
כמובן ילדים שמסוכסכים עם ההורים יכולים להיות חיילים טובים יותר.
תודה. את באמת מאמינה במשפט האחרון שלך? מה הרציונאל?
אני מאמינה שכן. לא חיילים טובים במובן שאני ואת רוצות להבין, אלא חיילים רובוטים. זה מבוסס על כמה דברים. אחד, קראתי מאמר מרתק וארוך על שיטות הפיתוי של הצבא האמריקאי כלפי נוער להתגייס לצבא. הרי שם לא חייבים והם לא רוצים, ובצדק. לאחרונה התפוצצה שם פרשה מכוערת הקליטו את קציני הגיוס והתברר שאחת השיטות לשכנע את הילדים היא להגיד להם קודם כל לא להקשיב להורים, וגם אם צריך אז לרמות אותם.
שנית הזדמן לי להכיר הרבה מאד אנשי קבע "מורעלים" ושמתי לב שמביניהם היו הרבה יתומים מאם, כאלה שהתייתמו מוקדם או שהוצאו מהבית או גדלו עם חורגת כל מיני מקרים. הצבא הפך עבורם ל"חמימות החסרה" של האמא, זה נורא אבל ככה זה. כמובן, חייל כזה שעשה התקה של אמא לעבר הצבא הוא מישהו שאפשר לנצל אותו יותר, הוא לא ידאג לעצמו בכלל ייקח סיכונים, יעשה דברים שאחרים לא מוכנים ללכלך את עצמם וכולי.
ברמה התרבותית, ולאחר שהות לא מבוטלת בחו"ל במקומות שאין בהם מלחמה וצבא, שמתי לב שמערכת החינוך פה, ובכלל הלחץ התרבותי על הורים מסביבתם, היא "לשחרר חבל" ולהדגיש את החשיבות של ה"חבר'ה" ושל "מסגרות" וכולי, כלומר לנתק את הקשר הטבעי המשפחתי שקיים במקומות אחרים. זה גם מהות הקיבוץ עבורי, כבת לתנועת ההתישבות, הלינה המשותפת, יצירת החיץ ונטילת הסמכות ההורית והעברתה ל"קבוצה" כדי שהיחיד ישרת את הקבוצה ולא את האינטרס המשפחתי שלו. התרבות היהודית עוד מחזקת את זה, עם השבטיות שרואה את ה"עם" כ"משפחה מורחבת" וכל אחד בנוסף למעגל שלו יש לו תפקיד ציבורי. בעיני זה איכס, אבל יש כאלה שמתים על זה. אני לא שיפוטית, אלא מתבוננת דרך הפריזמה של ההעדפות שלי, אולי כקונטרה לבית גידול מאד ,"מגוייס" שלא כל אחד חווה.
בדרך כלל חווים ילדות ותקופת נערות נוראית. הניתוק מההורים מגיע אחרי הרבה שנים של דיכוי על ידי ההורים. הכרתי בחורות רבות שהתנתקו מההורים שלהן. אחת, שבגיל 16 נשלחה לבית חולים לחולי נפש כי ההורים לא התמודדו עם ה"פריקיות" שלה. כל חטאה היה שהסתובבה עם כל מיני חבר'ה בתל אביב, נוער "כיכר דיזינגוף" אם יצא לך פעם להכיר, אלא שכל מוצאי שבת, היו יושבים על המדרגות בכיכר צינה. הם לא אהבו שהיא הולכת לפסטיבל ערד ונעלמת לשבוע שלם, והשרוואלים והצמידים ושרשראות החרוזים הפריעו להם.
אחת אחרת שלא בקשר עם ההורים בגלל התעללות נפשית ופיזית בילדותה, והתחתנה והקימה משפחה, וההורים לא הוזמנו לחתונה ולברית הנכד הראשון. גם נסיונות של גישור ופיוס לא צלחו, היא רצתה שהם יתנצלו, הם התחפרו בעמדתם שהם לא עשו כל רע.
אחת אחרת, שעברה התעללות מינית על ידי אחיה, וההורים העלימו עין ושתקו, ורק בגיל 25 התנתקה מהם כשהבינה איזה עול נגרם לה אחרי שהלכה לטיפול פסיכולוגי.
האמת שזה קורה הרבה יותר ממה שנדמה לך. השכנה שלי לא בקשר עם הוריה כבר 20 שנה, יש ברוגז ממושך שקשור לדיכוי בבית מאוד פטריאכלי, ורק כשהיא יצאה מהבית לצבא (בניגוד נחרץ לדרישת האבא לא לעשות צבא) וגילתה עולם אחר לגמרי ממה שחוותה במשך 18 שנה. עולם של אהבה ללא תנאים. בלי "אני אוהב אותך אם…".
וגם מהכיוון השני: הורים שהתאכזבו מבחירות של ילדיהם וניתקו איתם קשר. גם זה קורה. הורים שמקנאים בילדיהם – גם זה קורה.
בכל המקרים שתיארת ניראה לי שהניתוק נבון. ניתוק, אגב, אינו אומר שלא אוהבים, אלא שהקשר אינו בריא, בדרך כלל לילד כי הוא החלש יותר, לא תמיד כדאי להשקיע באיחוי קשרים כאלה. זה גוזל אנרגיה והתוצאות לא מי יודע מה. לפחות ממה שמוכר לי. אך אלה מקרים קיצוניים, שקיימים בכל מקום. הורים מתעללים, זו בעיה כמעט ביולוגית, כלומר, יש אחוז מסויים בכל מקום, וזה מאד מצער וטרגי.
ישנו מחקר למשל על "אחים שכולים" שנערך בתמיכה של משרד הבטחון על משפחות שבהן נפל חייל, ומה קורה לאחרים. התברר, וזה מאד מפתיע, שהאמא בדרך כלל מתנכרת לילד הניצול, ובמקרים לא מעטים מתעללת בו. למעשה הילד הנותר מאבד אח וגם הורים. זה מנוגד ל"הגיון" אך כניראה יש לזה יסודות ביולוגיים. בין היתר. יש סרט מרגש שנקראה "אנשים פשוטים" או משהו כזה, על משפחה שזה קרה בה, והיא מתפרקת. אצלי במשפחה זה קרה גם כן, אחרי שאחות שלי נפטרה. לדעתי, במקרים כאלה אין שיפור בדרך כלל, ואין מקום להתערבות משפחתית לאיחוי הקשר.
ורדה רזיאל כתבה על זה ספר שלם.
http://www.ibooks.co.il/NS_GetProdInfo.asp?CornID=4&ProdID=10074249
תודה קודם כל, אני אגיב אחר כך, כי הילד קם עכשיו.
קיבלתי פעם את הספר של ורדה רזיאל וגם כתבתי עליו איפשהו ואני חייבת להודות שבניגוד לכל ציפיותיי הוא היה פשוט מצויין. מומלץ לסיוע בקבלת החלטות.
הגישה שלה הרבה יותר אחראית ברדיו.
איריס, קראתי את ההסבר, זה היה בהחלט מעניין ומעורר מחשבה.
אשתו, דווקא לא רציתי לדבר על המקרים הפתולוגים, הקיצוניים של התעללות במשפחה שבהחלט מהווים רקע (מוצדק) לניתוק. אלא לדברים פחות "מאז'וריים". דווקא אז הניתוק נראה לא ייאמן.
משפחות (כמו אצלי נניח) בהם אין איזשהו ניתוק יזום בגלל התנהגות בעייתית, אלא מערכת יחסים שתמיד היתה קרה ופשוט התמסמסה לה.
בבית שבו מעולם לא היו שיחות בין הורים לילדים, אף פעם לא ניסו לחנך ולהדריך וגם ארוחות משותפות היה רק בראש השנה ובפסח, כשהילדים גדלים ויוצאים מהבית הקשר נעלם כמעט לחלוטין. למה לשמור על קשר עם זרים?
האם את זוכרת גם דברים אחרים?
חמימות, קשר, חיבה להורים שלך?
מאיפה התחיל הניכור? האם את מתגעגעת אליהם לפעמים?
המשפט האחרון שלך מכאיב. ועם זאת, גם לדעתי לפעמים אנשים שאינם קשורים אלינו ביולוגית הם המשפחה האמיתית שלנו .
האם את זוכרת גם דברים אחרים?
חמימות, קשר, חיבה להורים שלך?
מאיפה התחיל הניכור? האם את מתגעגעת אליהם לפעמים?
המשפט האחרון שלך מכאיב. ועם זאת, גם לדעתי לפעמים אנשים שאינם קשורים אלינו ביולוגית הם המשפחה האמיתית שלנו .
להורים, לילדים ולילדות שמתחבטים באותה בעייה.
נסו לדמיין שפתאום, אתמול היה היום האחרון בחיים של בני המשפחה שלכם.
האם יש דבר שהייתם רוצים לעשות או להגיד וכבר אי אפשר?
עשו זאת היום.
לפני שיהיה מאוחר מדי.