האם זה הרגע שבו מסביר ביל מורי מה עושים ילדים לזוגיות? הטקסט שקופולה שמה בפיו הוא בערך כך: "הכל משתנה. פעם נהגנו לצחוק יחד, מרגע שהגיעו הילדים אנחנו כבר לא צוחקים. אני חושב שהיא לא זקוקה לי שם כבר. והכי גרוע, האינטימיות פשוט נעלמת". כדי לרכך את האמירה הזו הוא מוסיף אחר כך, "אבל כשהם גדלים, את מכירה אותם, את הילדים שלך, ומבינה שאלו האנשים הכי נפלאים שהיכרת בימי חייך".

זהו עוד רגע מלא כנות ומדויק שקופולה מנסחת ביצירה היפהפיה שלה, שמאז ונחשפתי אליה היא מטפטפת אצלי בצנרת הפנימית של ההכרה ומניבה באופן סדיר עוד תמונה, עוד זיכרון, עוד רגש. העוצמה הגדולה של הסרט, אם אפשר לגייס מילה מתלהמת כמו עוצמה ליצירה עדינה כל כך, היא דווקא בהיעדרות. הדברים שהם אינם עושים, ואפילו אינם אומרים. החללים שנותרים כשמישהו עוצר. בסירוב של המספרת לקחת את גיבוריה למקום של הקלישאה הנדושה מכל.

מורי מכסה את סקרלנט ג'והנסון והיא מתאיידת לתוך השינה אחרי לילה אינטנסיבי של התוודעות שאינו כולל כל מגע, מלבד הנחת ראש על כתפו לפנות בוקר, שניהם, כל אחד וסיבותיו, עייפים מאוד. מכסה ויוצא מחדרה. היד שלו על ידית הדלת היא אחד הדברים פוצעי התודעה בסרט הזה. כך צריך, את יודעת שכך צריך כשהוא יוצא.

גם כשהם נרדמים זה לצד זה, נמלטים מהחדר האינטימי הריק והעצוב כל כך כל אחד של עצמו, הוא נוגע במין היסח דעת בקרסולה, והיא מתערסלת בתנוחה שמזכירה תינוקת. סאב טקסט של יחסים אבהיים הופך לטקסט. בלי גרם אחד של סליזיות למרות המשיכה הברורה.

התמה של קופולה היא איפוק שאינו פוזה אינטלקטואלית לשם שינוי. לא שתיקות כי אין מה לומר, אלא שקט הומה מאוד של כל מה שאי אפשר לומר. לא מינימליזם כמניפולציה תרבותית, כן שפה אמנותית מנומקת, ובעיקר מדויקת מאוד, מאירה ופוצעת.

 

בסוף אני מבינה שזה סרט על חום. סרט קר, מאופק ועצור על חום אנושי.

 

נזכרתי בדבר

על בחירת המוזיקה מגיע לה יותר מאוסקר.