אסור למי שיש לו ילדים להיות בדיכאון, במיוחד אם את אמא.
מה פתאום דיכאון עכשיו? יש לך ילדים גברת!
את לא יכולה להרשות לעצמך להתפנק עכשיו במלנכוליה הטובענית הזו, זה מידבק, זה הרסני, זה מחלחל להם מתחת לעור הרך ולדם הנקי שלהם. לא לא לא.
את המשענת שלהם, כן? את הסלע, את מקור הבטחון שלהם. לשקוע במרה שחורה, רחמים עצמיים כאלו, זה אנוכי, זה חסר מצפון, את מבינה אותי? תרימי רגע את העיניים השקועות האלו, תחייכי. אין לך סיבה להיות בדיכאון, יש לך שני ילדים מדהימים, כן! והם צריכים אותך, את הקיום שלהם, ממך הם שואבים את הבטחון בחיים. את שמחת החיים. את רוצה שיהיו כמוך בסוף?
לא, אז תרימי את עצמך בידיים, מהר. גם אם את נחנקת! כן! תבלעי, ותמשיכי הלאה, תשמחי איתם, כי הם הסיבה לשמחה שלך, ושאר הדברים לא חשובים. נסיבות,כן, נסיבות, יופי, לא חשוב נסיבות, יש לך ילדים. מי שעושה ילדים צריך להבין שאין לו פינה לרחם על עצמו, שיש פה אנשים קטנים שתלויים בו, והאושר שלהם תלוי בו. בגלל זה חשוב להיות מאושרת, בכוח. בהתחלה תעשי כאילו ואז זה יבוא לבד. הם יגרמו לך, כי אין כמו ילדים. הם לוקחים הרבה אבל אוי כמה שהם נותנים. ורק לא להיות בדכדוך, זה עושה רק רע לילדים האלו.
שיש לנו כהורים המוכרחים להוות דוגמא לילדים שלנו אחרת נהיה כולנו שקועים בצרה.
והילדים לוקחים מאיתנו הכל, ותפקיד ההורות הוא תפקיד מאוד כפוי טובה.
לכן, כשמביאים עוד ילד לעולם צריך לחשוב מאה פעם לפני שמביאים אותו, כי ההריון הוא קשה והלידה נוראה אבל אחר כך המציאות הרבה יותר מסובכת.
האחריות היא דבר שלא משתנה, ואין אפשרות להתחמק ממנה, גם לא אם יש לך אופר ומאה מטפלות וכסף, שהופך את החיים שלך ליותק נוחים משמעותית, אבל לא מסירים ממך את הדאגה ואת האכפתיות שמוכרחה להיות חלק מעובדת היותך אם.
האחריות הזאת רושמת לעצמה גם את הנושא של לקיחת האחריות על מצב הרוח האישי.
בעבר, ההורים שלנו הלקו אותנו וצרחו עלינו והרביצו, היום הסיפורים האלה מסמרי שיער, והחברה קצת השתנתה.
ההורה לא יכול להוציא את כל האגרסיות שלו על הילד שדורש את שלו ולא מעניין אותו כלום, במיוחד אם הוא קטן ותלוי בך לגמרי.
אז בך כאם מטפלים הכי פחות, וזה נורא נורא קשה.
אם את צריכה עזרה תקבלי מכל מי שמוכן לעזור
וצריך גם לנקות את הראש מדי פעם כי אחרת זה מדכא ומתיש במיוחד.
החיים לא קלים, וגידול תינוק הוא אחד הדברים הכי מסובכים וקשים שיש , למי שרוצה באמת לדעת.
הוא השנים הבאות בהן את מטפלת בילדיך ובהוריך שלפתע הפכו לילדים בעצמם.
את מתעקשת להמשיך את ההטפה של הקול הפנימי שלי. ברור שאת צודקת, ברור שאני מודעת לזה שאסור להוציא אגרסיות על הילדים ועדיף לקבל עזרה מעוד זוג ידיים. אבל כשכתבת "נגעת בדיוק בנקודה", חשבתי שהבנת, ובאמת הבנת, העניין כפוי הטובה והאכזרי שבו אסור ואין פרבילגיה להתפרק לך, אפילו לכמה ימים ולא רק מפני שאין מי שיאסוף אותך, אלא כי … טוב, הסברתי מה המטיף הפנימי אומר. המלחמה הזו היא מלחמת קיום על כל המשתמע מכך, ובהמון רבדים.
נתי
פגעת לי ישר בלב. אין יום שבו אני לא חרדה מהתרחיש הזה. וכמה פעמים ביום אפילו. בהיותי בת לאמא חולה מאוד, אני יודעת שהעתיד שמצפה לי הוא, פשוט קטסטרופה.
מעניין כמה הגב שלי חזק. כי צריך המון המון גב וכוח לכל זה. חבל שאין איזה שירות בתשלום שגם אתה נשען לפעמים על מישהו.
כסף, כסף, כסף. פותר כמעט הכל.
החברה שמסביב מצפה ממך שתתנהגי בצורה הכי הגיונית שיש בזמן שאין לך בכלל הגיון בתוך הרצף של הימים החוזרים על עצמם , והקשים מאוד.
אם את מתפרקת ולו לרגע יקומו נשמות טובות ולא יקרות שיעשו לך את המוות אם הרמת קול או בטאת מצוקה בקול רם מדיי, או שהיית חסרת סבלנות ובלתי נסבלת לרגע.
וזו הצרה הכי גדולה בלהביא ילד לעולם.
צריך להעביר את התקופה הזו בראש מורכן ובתחושה שאלה החיים וצריך לזרום בתוכם עד שהילד קצת יגדל והעניינים יסתדרו.
המדינה עם כל הצער שבדבר אוהבת ילדים גדולים שאפשר לחנך אותם ולמשמעת וללימודים, ולא ממש מתחשבת בבעיות של ילדים קטנים ואמהות טרוטות עיניים ועצבניות.
וכשאין עזרה אמיתית מאף אחד, כמו שלי לא היתה,
המצב נעשה עגום מאוד.
צריך להתנחם שיש לך ילדים נחמדים ולסתום את הפה
אולי עוד 50 שנה המצב ישתנה כשיבינו שאשה אחרי לידה זקוקה לעוזרת סיעודית למשך לפחות חצי שנה
בכדי שהאמא איכשהו לא תרגיש שאין לה חיים.
במצב שיש היום מצפים מאיתנו לעבוד, ללדת, לגדל תינוקות, ולהיות הכי סקסיות בעולם.
אז פרה פרה, ושתעבור לך התקופה כמה שיותר בקלות
ולבקש מהבעל עזרה ולא לקחת על עצמך הכל.
אבל לסתום את הפה אני לא מוכנה 🙂 שיקפצו הגברים האלו
קראי כאן
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3323220,00.html
אבל תטפלי בעצמך. זה חשוב קודם כל לעצמך. אבל גם, נו, את יודעת, לילדים כמובן.
זה גם חלק מהעניין – גפי כתבה היום בטור הנהדר שלה על כך שכשיש לך ילדים יש לכל תופעה מומחה. זה עובר גם להורים, אי אפשר להשאיר כלום לחיים שיעבירו את זה בדרכם.
ברגעי הדיכאון והייאוש, מה שמחזיק את הראש מעל למים אלה בדיוק הילדים. לא בגלל שהם טיפת אושר בים הדמעות או כל תיאור קיטשי ומתעתע אחר – אלא בגלל שהם דורשים ממך פעילות בלתי פוסקת, ופעילות היא אויבתו של הדיכאון. הם אלה שמחזיקים אותך בשיער.
ונכון, היה נורא כייף להתפרק ולהתמוטט. פעם מזמן מזמן.
אני לא יודעת איך לחזק את רוחך, אבל תחזיקי מעמד.
אני קצת מצטערת שאת יודעת מי אני…אש'א הייתה עושה את זה יותר טוב ממני ….
אני מחבקת אותך מרחוק, מזכירה לך שעברת את ההתחלה הכי מסובכת וקשה – תחזרי, תקראי את הפוסטים ההם שלך…ושרק תשימי לב אם את רוצה להתפרק לרגע ולא להיות בשליטה, מאורגנת, מתקתקת שני ילדים, בית, בעל עבודה וקצת בלוג מתוך עייפות פנימית גדולה כל כך או שיש שם משהו שחברה שלי אמרה עליו :'הוא יותר חזק ממני' – אם הוא יותר חזק ממך…אפילו קצת צריך עזרה..אפילו לחודש/שניים/שלושה –
מלקרוא אותך הרבה הרבה חודשים אני סומכת עליך ועל קולך הפנימי שיגיד לך מה קורה ומה העניינים –
מה היא כבר יודעת לעשות חוץ מלרקוד רוקאנ'רול?
לתת כוח, הן ובעיקר הן.
אני יותר טוב, היום, ומקווה גם מחר.
אביבה, יש לי תשובה במייל, לא רוצה לחשוף יותר מידי.
אשא, אי אפשר להפריד אותך ממנה ולהיפך. ההתחלה הכי מסובכת וקשה הייתה עם הגדול, איתה זה אחרת, יותר בשליטה, והיא דווקא לא הגורם לדכדוך הכבד שתקף אותי באלימות. אבל כמו שקלטת, התחשק לי להרפות, לתת לזה לקחת אותי בלי לשאת ביסורי המצפון של מה זה עושה לאחרים. ועזרה זה הקוד שלי, אני רק לא מוצאת מישהי כרגע, וזה הזמן להתחנן לכך שאם אתן מכירות איזו אמא רחמניה שרוצה לעזור לי אחרי הצהריים, תשלחו אותה אלי, זה הדבר שאני הכי צריכה.
לפי הכותרת חשבתי שאת מדברת על סקס אחרי שנולד הילד